מי שמבטיח "אחזור אליך" לא חוזר
חוק טבע שלמדתי אחרי עשרים שנה בשוק הפרטי ושלוש שנים מול קבלן שיפוצים.
תוכן עניינים
זה התחיל כמו כל יום שלישי אחר. קפה שהתקרר מהר מדי, שלוש הודעות שלא עניתי עליהן, ותחושה מעורפלת שמשהו עומד להשתבש. בדיעבד, התחושה הייתה צודקת.
מה שקרה אחר כך לימד אותי יותר ממה שרציתי ללמוד. לא כי זה היה דרמטי במיוחד, אלא כי זה היה כל כך צפוי. כולם ראו את זה מגיע. רק אני התעקשתי שלא.
החלק שבו הכול מסתבך
יש רגע שבו אתה מבין שהתוכנית שלך הייתה בעצם תקווה עם רשימת משימות. אצלי הרגע הזה הגיע בשלוש ועשרים אחר הצהריים, מול פקיד שאמר "זה לא אצלי" בטון של מי שאומר את זה כבר עשרים שנה.
אף אחד לא אשם, וזה בדיוק הבעיה. כשאף אחד לא אשם, אף אחד גם לא מתקן.

מה עשיתי בסוף
עשיתי את מה שעושים תמיד: התקשרתי לאמא. היא הקשיבה, שתקה, ואמרה משפט אחד שאני לא אכתוב כאן. אבל הוא עבד.
- לבקש את השם של מי שמולך, תמיד.
- לכתוב הכול במייל, גם אם אמרו לך בטלפון.
- לא להאמין למילה "מיד".
מוסר השכל
את רוב הדברים אפשר לסדר עם סבלנות, הומור ומספר טלפון של מישהו שמכיר מישהו. את השאר פשוט כותבים בבלוג.